מדיטציה, יוגה, דהרמה, ויפאסנה, מיינדפולנס - מורה נבוכים. חלק 4: ויפאסנה

חבר לעבודה: ״אז מה, לא דיברת עשרה ימים״?

אני: ״כן, אבל זה באמת לא העניין״

חבר: ״מה, אבל בלי לדבר עשרה ימים??״ בחיוך רחב ובמבט שאומר: ״אל תספר לי על חיבוק העצים בבקשה, לטובת שנינו״.

בחלק הראשון של הסדרה עסקנו במדיטציה, בחלק השני ביוגה, ובשלישי בדהראמה. דיברנו על האבחנה בין תרגול מדיטציה לבין מצב, או איכות מדיטטיבית, על כך שיש מגוון רחב של תרגולי מדיטציה שמטרתם להביא את התודעה למצב מדיטטיבי, לפתחו ולהעמיקו, ועל כך שניתן להתייחס לתרגול התנוחות (אסאנות) והנשימות היוגי כתרגול מדיטציה מבוסס גוף. לאחר מכן תיארנו את הדרך שהתווה סידהאתה גאוטמה לשחרור מחוסר הנחת, אי שביעות הרצון והסבל האנושי, הלא היא הדהראמה.

בפוסט הנוכחי ניגע בחלק חשוב בדהראמה: תרגול הויפאסנה.

רקע והֶקְשֵׁר

בפוסט הקודם תיארנו את ארבע אמיתות האצילים המהוות את תשתית הדרך, ודיברנו על חשיבותה של הפרקטיקה, התרגול המדיטיבי המהווה את ההליכה בדרך. הדהארמה מטווה שני היבטים, או שתי קטגוריות של אימון מדיטטיבי. הראשונה היא אימון של טיפוח האיכויות המיטיבות של הלב והתודעה: טוב לב אוהב, חמלה, הכרת תודה, שמחה ועוד. הקטגוריה השניה מכוונת לעורר ולטפח את החכמה, או התובנה המשחררת. אימון זה מתבסס על התבוננות מכוונת וממוקדת במציאות הנחווית רגע אחר רגע דרך החוויה הסובייקטיבית. האימון בקטגוריה השניה נקרא וִפַּסָּנָה (Vipassanā). המונח מגיע משפת הפאלי (בסנסקריט: Vipashyana) ופירושו המילולי הוא "תובנה" או "ראיה חודרת", או "לראות את הדברים כפי שהם באמת".

בקטגוריה הראשונה שהזכרנו (טיפוח איכויות מיטיבות) ניגע בהזדמנות אחרת.

אז מה מתרגלים בויפאסנה?

תרגול הוויפאסנה מכוון להתבוננות ישירה וחודרת בטבען של התופעות העולות בתודעה ובאופן שבו התופעות מתהוות מתוך נסיבות ותנאים קודמים. בכך הוא מאפשר להתבונן באופן ישיר ובלתי אמצעי במקורות הדוקהא, ומתוך כך גם להכיר באמצעים להפסקתה.

ייצוב ומיקוד תשומת הלב

הבסיס לתרגול הוא פיתוח תשומת הלב (סאטי בפאלי), משום שזהו הכלי בעזרתו אנו יכולים להתבונן ולהיווכח. ניתן להמשיל זאת למסע מחקר בתוך מערה חשוכה. על מנת לראות מה קיים במערה אנחנו צריכים אור שניתן לכוון ולמקד באזורים ספציפיים: למקד את אלומת האור בחלק מסויים, לשהות שם, לבחון ולזהות מה נמצא שם, ואז לכוון את אלומת הפנס לאזור אחר אותו אנו רוצים לבחון. המערה מייצגת את האזורים הלא מוכרים בתודעתינו, אותם אנו באים לחקור, והפנס מייצג את תשומת הלב - היכולת למקד את הידיעה באזור מסויים לפרק זמן, ואז להפנות אותה באופן מכוון לאיזור אחר. כאשר אנו מתחילים לתרגל, נגלה במהרה שתשומת הלב שלנו מתנהגת יותר כמו הפנסים המסתובבים בדיסקוטק מאשר פנס מחקר יציב וממוקד. כלומר - תשומת הלב תנוע ממקום למקום, תשהה בעיקר בשרשראות בלתי פוסקות של מחשבות, ויהיה מאתגר מאוד לייצבה ולמקדה באזור מסויים למשך זמן. לכן נדרש פרק זמן משמעותי של ייצוב תשומת הלב ומיקודה. התרגול הבסיסי לאיסוף ומיקוד התודעה הוא תשומת לב לתחושת הנשימה בגוף: ידיעה מתמדת ומתמשכת ככל הניתן של תחושות השאיפה והנשיפה, בדרך כלל בבטן, בבית החזה או באזור קצה האף. אובייקט המיקוד הזה מהווה עוגן עבור תשומת הלב: כאשר נתחיל לתרגל נחווה פרקי זמן קצרים מאוד של מודעות לנשימה, ולאחר מספר רגעים נזהה כנראה שתשומת הלב נדדה מן הנשימה ואנחנו עסוקים בשרשרת מחשבות. כאשר מזהים זאת, מחזירים בסבלנות, באופן לא שיפוטי את תשומת הלב לנשימה. בהדרגה, תרגול כזה משקיט ומייצב את התודעה לאחר פרק זמן, ומאפשר הפחתה של התגובתיות ופרשנות היתר המנטאלית האופיינית למצב התודעה היום-יומי שאנו חווים.

דוגמה

בואו נתחיל בדוגמה קונקרטית, שתלווה אותנו בהמשך הפוסט. ניקח, למשל תחושת גירוד בגב, שעלתה לה באופן ספונטני ברגע מסוים של היום. באופן רגיל, כנראה שנזהה את הגירוד, אולי תעבור בתודעתנו מחשבה כגון: ״גירוד מעצבן״, נשלח יד לאחורי הגב באופן אוטומטי, נגרד ונמשיך בשגרת היום.

כיצד נעבוד עם חוויה כזו בתרגול ויפאסנה? תוך כדי התרגול עולה גרד בגב. אנחנו מזהים את התחושה, יודעים: ״יש גרד בגב״, ומפנים לשם את תשומת הלב. אנחנו שוהים באזור הגרד, מזהים את גבולותיו, ומזהים כיצד הוא משתנה. אם לא נגרד את האזור, יש סיכוי טוב שהוא ילך ויגבר בעוצמתו, לעיתים עד כדי כך שיתפוס חלק גדול ממרחב התודעה. נוכל לזהות שהנשימה מואצת, הדופק עולה, ושיש דחף חזק לגרד את האזור ולהפסיק את התחושה. בשלב זה ייתכן שיעלו מחשבות: ״אני חייב להפסיק את זה!״ או ״לגרד בכל זאת?״, רגשות: ״אני מפחד שאם זה ימשיך להתגבר אאבד עשתונות״, או פעולות (לשלוח יד ולגרד, למשל או לחשוק שיניים ולהמנע וגירוד). אם נמשיך להתבונן בתחושה מבלי לגרד, ניווכח שלאחר זמן מה עוצמת הגרד הולכת ופוחתת, עד שהיא שוככת לגמרי.

כעת, בואו נבחן את החוויה הזו דרך העדשה של תרגול הויפאסנה. מה שנראה כמו חוויה קטנה ופשוטה מתגלה, כשמתבוננים בו יותר לעומק, כמערכת שלמה.

פירוק החוויה

בדוגמת הגירוד ראינו כיצד החוויה מתפתחת ומשתנה כאשר במקום להגיב כלפיה באופן אוטומטי (לגרד בגב) אנחנו עוצרים ומתבוננים בה. ההתבוננות הזו מכוונת לא רק לידיעה של התופעות ולזיהוין אלא גם, ואולי בעיקר, לתובנה משחררת. והאמצעי שתומך בתובנה כזו היא בחינה מעמיקה של החוויה דרך פריזמות, או מודלים דהראמיים. כבר פגשנו מודל אחד כזה, הלא הוא ארבע אמיתות האצילים. נכיר כעת מודל חשוב נוסף: שלושת מאפייני התופעות. הדהארמה מלמדת שלכל חוויה שעולה בתודעה יש שלושה מאפיינים:

• ארעיות (אֲנִיצָ'ה Anicca): כל התופעות שעולות בתודעה הן ארעיות: הן משתנות ואינן קבועות.

• לא עצמי (אַנַאטָּא Anattā): כל תופעה שעולה בתודעה אינה אני או עצמי. התובנה כאן מכוונת להזדהות עם התופעות: למשל, ההזדהות עם תחושת כאב בגוף.

• דּוּקְהָא: אי הזיהוי של שני המאפיינים הקודמים גורם לאי נחת, חוסר שביעות רצון וסבל.

כיצד באו לידי ביטוי שלושת המאפיינים כאן? חווינו בתודעתנו ועל בשרנו את הארעיות: תחושת הגרד עלתה, התגברה (אולי עד לרמה כמעט בלתי נסבלת), ואז דעכה ושככה. תובנת האנטה עשויה להיות מעודנת יותר: כאשר הגרד התחיל, החוויה היא: ״מגרד לי בגב״. כאשר הוא מתעצם ובשיאו, החוויה עשויה להיות: ״אני חייב להפסיק את זה!״, וכאן ההזדהות חזקה יותר. הדופק והנשימה המואצים נובעים מחווית איום על העצמי: מה ייקרה אם לא אפסיק את הגירוד? האם הוא ילך וייתעצם עוד עד שאאבד עשתונות? וכאשר הגרד שוכך, נוכל שוב לתפוס מרחק גדול יותר מהחוויה. זה נכון שבאף שלב לא חשבנו ״הגרד הוא אני״, אבל כן יש הזדהות חזקה עם חווית איום על עצמי, בעיקר בשיא הגרד. מה לגבי דוקהא? חווינו אי נחת רבה, בעיקר כאשר הגרד היה בשיאו. לא במקרה גם ההזדהות ואי-תובנת הארעיות היו גם הם בשיאם אז. ככל שנתרגל ונחווה אירועי גרד כאלו, נוכל לפתח אמון ובטחון בארעיות החוויה, להחליש את ההזדהות, ובכך לחזק ידיעה ישירה של הפחתת הדוקהא שבחוויה הזו.

מוקדי העבודה עם תשומת הלב

כאשר המיומנות בעבודה עם תשומת הלב מתחדדת, נוכל להפנות אותה בצורה יציבה לעבר מוקדים שונים, או זוויות שונות של החוויה הסובייקטיבית. ישנם ארבעה מוקדים אליהם יש להפנות את תשומת הלב כדי לפתח ראיה חודרת ותובנה משחררת:

1. הגוף: למעשה, גם העבודה עם הנשימה אותה הזכרנו קודם משתמשת בגוף כמוקד התבוננות. מרגע שתשומת הלב התייצבה, נוכל להפנות אותה אל אברי הגוף השונים, ולזהות את התחושות בהם. נוכל לזהות את רכיבי החוויה בכל אזור: קור, חום, לחץ, עקצוץ, אווריריות, כאב, דגדוג וכו׳. נוכל לעקוב אחרי ההשתנות שלהם לאורך הזמן, ולחוות כיצד תחושה שנתפסת בהתחלה כמונוליטית (כאב בברך, למשל, או גירוד בגב) נחשפת בהדרגה כדינאמית ומשתנה במיקומה ובטקסטורה שלה לאורך הזמן.
   

2. וֵדָנָא: הדהארמה מתארת את שלבי ההיווצרות של החוויה הסובייקטיבית באופן מדוקדק: יש מגע של גירוי, או אובייקט עם אחד החושים, הכרה של הגירוי, ומיד בצמוד אליו, עוד לפני הזיהוי המלא של האובייקט עצמו סיווג אוטומטי לאחד משלושה ערכים: נעים, לא נעים או ניטראלי. הסיווג הזה לאחד משלושה ערכים הוא הוֵדָנָא. לוודנא חשיבות מיוחדת, משום שעל פי הלימוד הוא מהווה את הנבט של שרשרת התגובתיות ביחס לחוויות. כאשר החוויה מסווגת כנעימה, באופן אוטומטי ומיידי תיווצר השתוקקות, או צמא לחוות עוד ממנה. כאשר היא אינה נעימה תיווצר השתוקקות לכך שתפסיק, וכאשר היא ניטראלית התודעה תיטה להתעלם ממנה. החשיבות של הזיהוי הזה אינה רק בהבנה עמוקה יותר של המנגנונים המנטליים. היא מהותית הרבה יותר. משמעה היא שבניגוד לתפיסה האוטומטית שלנו, על פיה גירוי חיצוני הוא הגורם הישיר לנחת או לאי הנחת, למעשה התגובה שלנו היא ביחס לוודנא שנוצרת במגע של הגורם החיצוני עם התודעה. זה לא שהגלידה גורמת לי לחשק, וזה לא שהרעש והריח של משאית הזבל גורמים לי לדחיה. מראה הגלידה, הקולות והריחות ממשאית הזבל באים במגע עם בסיסי החושים, אוטומטית עולה ודנא, והתגובה האוטומטית לודנא היא הגורם לחשק ולדחיה החזקים. ואם כך - יש אפשרות לייצר בהדרגה חופש גדול יותר ויותר, משום שבניגוד לגורם החיצוני עליו יש לי יכולת שליטה מועטה, יש גם יש יכולת לשנות את התגובה לוודנא. אם נחזור לדוגמת הגירוד בגב: אנחנו חווים חוויה חושית אינטנסיבית, הכרוכה ברמה גבוהה של דחיה וסלידה (״זה חייב להיפסק!״). אולם ככל שהתרגול מעמיק, נוכל לזהות בהדרגה את החוויה הראשונית, הגולמית; את הנבט שעולה וצומח במהירות לכדי סלידה. הנבט הזה נובט מתוך הוודנא השלילית, וכאשר המיומנות שלנו בתרגול גדלה, נוכל גם להרפות ממנו בשלב מוקדם יותר ויותר, לווסת את מידת התגובה האוטומטית אליו, ובכך ליצר מידה רבה יותר של חופש. ההבנה הישירה הזו היא אחד ממפתחות התרגול.
   

3. תודעה: ההתבוננות כאן מכוונת לזיהוי מצב התודעה מרגע לרגע: האם יש בתודעה כעס, האם יש בה סלידה, האם יש מחשבות, בלבול, צלילות, ערפול וכו׳. גם כאן, הדגש הוא על זיהוי התופעות ללא תגובתיות, ומתוכו ידיעה של הארעיות של התופעות המשתנות, הפחתת הזדהות ותובנה לגבי האופן שבו מתהווה דוקהא. בדוגמת הגירוד בגב: נוכל להתבונן בתגובות שעולות בתודעה ביחס לגירוד: מחשבות (״מתי זה ייפסק?״, ״לגרד או לא לגרד?״) סלידה, פחד וחשש (״מה ייקרה אם זה ילך וייתעצם?״) ערפול ובלבול (כאשר הגרד בשיאו)

4. דהמות: הכוונה להתבוננות בחוויות מנקודת המבט של קטגוריות הלימוד הדהארמי. קטגוריה אחת כזו היא שלושת מאפייני החוויה שהזכרנו. קטגוריה אחרת היא ארבע אמיתות האצילים שהכרנו בפוסט הקודם. בדוגמה של הגרד, היישום כאן הוא לזהות את התהוות הדוקהא מתוך הצמא וההשתוקקות. ההשתוקקות שהגרד יעלם היא ברורה למדי. אבל מה לגבי ההצמדות ב״להחזיק מעמד ולא לגרד״? כיצד היא מייצרת סבל? איזו שיפוטיות עשויה לעלות במידה ואנחנו מגרדים? קטגוריות נוספות, שנכיר בהמשך הינן חמשת המעכבים, שבעת אברי ההתעוררות, חמשת המצרפים ועוד.

העבודה הנכונה עם ארבעת המוקדים מאפשרת באופן הדרגתי שחרור. שחרור מדפוסים ישנים, מתגובתיות אוטומטית, ומהיות הרגע הבא נקבע מתוך תנאי ונסיבות הרגע הזה בלבד.

תנוחות התרגול

ייתכן שהתמונה שיש לנו בראש בהקשר של ויפאסנה היא ישיבה דמומה כפסל בתנוחת ישיבה. אולם למעשה התרגול מתקיים בארבע התנוחות המסורתיות: ישיבה, שכיבה, עמידה והליכה). בתרגול מודרני יותר, לעיתים תשולב תנועה מודעת (כגון תנוחות היוגה). כמו כן, התרגול נשמר תוך כדי עבודות תפעול של מקום האירוח (למשל, שטיפת כלים וחיתוך ירקות). התרגול בתנוחות השונות חשוב על מנת לתמוך באינטגרציה של התרגול לתוך חיי היום-יום. השאיפה היא לשמר כמיטב יכלתינו מצב מדיטטיבי ברמה כלשהי מרגע לרגע, לכל אורך היום.

אז איך זה קשור לשתיקה?

ויפאסנה היא צורת תרגול מדיטטיבית. ככזו ניתן לתרגלה למשך כל פרק זמן - החל מדקת תרגול במהלך היום, דרך מודעות במהלך הנהיגה לעבודה, וכלה בתקופות ארוכות וממושכות המוקדשות לתרגול ממוקד. אולם כפי שהבנו מהתיאור לעיל, נדרש פרק זמן של מספר ימים לפחות על מנת לשנות את מצב התודעה. במצב ברירת המחדל של חיי היום-יום התודעה מפוזרת ומבוזרת, עסוקה במשימות, מטלות, תכנונים ודמיונות לגבי העתיד ומחשבות על העבר. המעבר לתודעה שקטה וצלולה יותר דורש תקופת הסתגלות ותרגול משמעותיים. על כן, על פי רוב, כאשר נרצה להעמיק בתרגול נצא לתקופה של לפחות מספר ימי תרגול ממוקדים. תקופה כזו נקראת retreat (ריטריט בעברית :-) ).

הריטריט מהווה מסגרת תומכת ומוגנת - הלינה והמזון מסופקים, לוח הזמנים קבוע וכולל שעות תרגול והנחיה. חלק מהמסגרת התומכת בריטריט הוא קבוצת כללי התנהגות, המאפשרת צמצום של מעורבות התודעה בעולם החיצוני על מנת שנוכל להתעמק בתרגול המדיטטיבי. אחד מן הכללים הוא שתיקה - להמנע משיחות עם חברינו לתרגול, על מנת לאפשר לנו ולהם להפיק את המירב מזמן התרגול. על פי רוב ישנה אפשרות לשיחות עם המורים מידי כמה ימים, ואפשרות תקשורת בסיסית עם צוות התפעול של הריטריט בעזרת פתקים. עבור מי שלא התנסה בכך, שתיקה ממושכת כזו עשויה להשמע מאיימת או מוזרה, אבל בפועל השתיקה תומכת מאוד בתרגול, ושמירתה לא מהווה כל קושי על פי רוב. כאמור, השתיקה היא חלק אחד ממסגרת תמיכה רחבה יותר, הכוללת הפקדת טלפונים סלולאריים, המנעות ממגע גוף ומקשר עין, המנעות משימוש בחומרים משני תודעה (למשל אלכוהול) ועוד. למעשה, הכללים נגזרים מכללי המוסר (סילא) המוגדרים בדהארמה - ניגע בהם בהמשך.

תהיות וטעויות נפוצות

ייתכן שלמקרא הדברים נקפוץ למסקנות. למשל: ״טוב, אז בויפאסנה אני לומד איך לא להגיב לשום דבר״, או ״מה, אז אני אמור אף פעם לא לגרד ולא לכעוס ולא לשמוח? הרי על זה החיים - לחוות את הכל!״

אז כמובן שהכוונה בתרגול אינה להכחיד את פעולת הגירוד, או כל חוויה אנושית אחרת. הכוונה היא לחקור לעומק את טיבן של התופעות ואת מקור הסבל על מנת להפחיתו. תרגול ויפאסנה דומה להתבוננות במיקרוסקופ כדי להבין כיצד מתפתחים ונוצרים תהליכים. זה לא אומר שאנחנו מצמידים את המקרוסקופ לעיניים כאשר אנחנו נוהגים באוטו או יוצאים לסרט. תכלית התרגול אינה ביטול ובוודאי שלא המנעות מכל רגש שהוא. התרגול מאפשר לנו לחיות חיים מלאים, על כל מנעד התופעות האנושיות, אך ממקום חופשי יותר, סובל פחות, ובסופו של דבר - גם מאושר יותר.

לבסוף בהקשר זה - כדאי ליישם את התובנות שרכשנו גם ביחס למחשבות האלו שעולות למקרא הדברים. האם יש בהן אמת? למה מחשבה כזו גורמת אם אני מזדהה איתה? מה קורה כאשר אני מצליח.ה להפחית הזדהות עימה ולזהות אותה פשוט כמחשבה שעלתה בתודעה? מה עומד בבסיס המחשבה הזו שעלתה? איזו דחיה או השתוקקות עלו רגע לפני שהמחשבה עלתה?

גישות שונות של ויפאסנה

עם השנים התפתחו מספר מסורות וגישות לתרגול ויפאסנה. חלקן מדגישות היבטים שונים של התרגול, ולעיתים גם משתמשות בטכניקות שונות. למשל, במסורת של S. N. Goenka הדגש הוא על סריקה שיטתית של תחושות הגוף, מתוך מטרה לפתח רגישות לארעיות ולהפחית תגובתיות. במסורות מערביות של “תובנה” (Insight Meditation), שהתפתחו מתוך הבודהיזם התרוואדי, יש לרוב גישה פתוחה וגמישה יותר, עם דגש על תשומת לב לכלל החוויה — גוף, רגשות ומחשבות.

במסורת הזן (שצמחה מהצ׳אן הסיני), התרגול המרכזי נקרא זאזן — ישיבה שקטה ופשוטה, לעיתים ללא פירוק שיטתי של החוויה למרכיביה. במקום זאת, הדגש הוא על נוכחות ישירה עם מה שעולה, כפי שהוא. בבודהיזם הטיבטי, תרגול התובנה (ויפאשיאנה) משולב לרוב עם תרגול של ייצוב התודעה (שמאתה), ולעיתים נטוע בתוך מסגרת רחבה יותר הכוללת גם עבודה עם דימויים, מושגים כמו ריקות, ותרגולים נוספים.

למרות ההבדלים — יש דמיון עמוק בין כל הגישות: כולן מכוונות לפיתוח ראייה ישירה של החוויה, להבנה של האופן שבו היא נוצרת ומשתנה, ולהפחתת הסבל דרך הפחתת תגובתיות והזדהות. במובן הזה, הטכניקה עשויה להשתנות — אבל העיקרון נשאר זהה.

סיכום

בחלק הראשון בסדרה התוודענו לתרגול מדיטציה ולמצב מדיטטיבי, והכרנו את ארבעת המאפיינים הבסיסיים של המצב המדיטטיבי: ידיעה (או מטא-מודעות), תשומת לב מיומנת, הזדהות פחותה, ואת הנגזרת של שלושתם: חופש גדול יותר. לכאורה יכלנו להסיק, כפי שהסקנו לגבי היוגה, שגם ויפאסנה היא טכניקת מדיטציה שמביאה את התודעה למצב מדיטטיבי ומעמיקה אותו. ליוגה יש דגשים מסויימים, לויפאסנה יש דגשים אחרים מהיוגה אבל לכאורה, שתיהן מהוות תרגול מדיטציה. אבל ההבדל המהותי הוא שהויפאסנה (כמו שאר מרכיבי הלימוד הדהארמי) תופסת את המצב המדיטטיבי, עמוק ככל שיהיה, כאמצעי ולא כמטרה. בניגוד לגישות אחרות, כולל היוגה, שתופסות את המצב המדיטטיבי העמוק והיציב (סמאדהי על מגוון עומקיו) כיעד התרגול, התפיסה הדאהרמית היא שאף מצב כזה כשלעצמו אינו מהווה שחרור אמיתי של התודעה. המצבים ההולכים ומעמיקים מאפשרים תובנות משחררות עמוקות יותר ויותר: זיהוי של התהוות החוויה מתוך תנאים ונסיבות, ושמיטה, ניתוק ההיאחזות שמייצרת את החוויה שוב ושוב מתוך ההתניות הטבועות.

הגישה הזו מהותית: ניתוק מהמציאות במצב מדיטטיבי עמוק ומענג מהווה שחרור זמני ותלוי נסיבות. שחרור עמוק ורחב יותר הוא כזה שבא לידי ביטוי בכל רגע ורגע בחיים: בגירוד בגב, בפקק תנועה, בשיחה לא נעימה, באילוצים בעבודה, במפגש עם אובדן וכאב. שם התרגול פוגש את החיים, ושם לחופש המתפתח יש משמעות רחבה ומקיפה.

לסיום, הנה מספר קישורים רלוונטים: 

• דברי הבודהא, קרן ארבל (בפרט - הפרק ״מה שלימד הבודהא״ בסוף הספר)

• ויפאסנה - האומנות לחיות, ויליאם הארט

• עמותת תובנה: מציעה מגוון מסגרות ללימוד ולתמיכה בתרגול של קשיבות וויפאסנה.

• המרכז לויפאסנה בגישת ס.נ. גואנקה בישראל

  • 
    

בפוסט הבא ניגע במושג מיינדפולנס, האחרון בנושאי הסדרה.

הקורס הבא נפתח בקרוב! מוזמנות ומוזמנים להשאיר פרטים ונחזור אליכם בהקדם עם פרטים.