מדיטציה, יוגה, דהרמה, ויפאסנה, מיינדפולנס - מורה נבוכים. חלק 3: דהארמה.

בחלק הראשון של הסדרה עסקנו במושג מדיטציה, ובחלק השני ביוגה. דיברנו על האבחנה בין תרגול מדיטציה לבין מצב, או איכות מדיטטיבית, על כך שיש מגוון רחב של תרגולי מדיטציה שמטרתם להביא את התודעה למצב מדיטטיבי, לפתחו ולהעמיקו, ועל כך שניתן להתייחס לתרגול התנוחות (אסאנות) והנשימות היוגי כתרגול מדיטציה מבוסס גוף.

בפוסט הנוכחי ניגע במושג פחות מוכר אבל משמעותי ורחב אולי יותר מכל השאר: הדהארמה.

רקע והיסטוריה

המונח דְהַארְמָה (Dharma בסנסקריט, Dhamma בפאלי) הוא הדרך שלימד סידהארתה גאוטמה, נסיך שחי לפני כ 2,500 שנה בהודו, והיא כוללת את הידע והפרקטיקות כפי שהן מתועדות בכתבים בפאלי ובסנסקריט. הנסיך המדובר ידוע יותר בתוארו הרוחני ״הבודהא״, שמשמעותו המילולית היא ״זה שהתעורר״.

בתקופה שבה חי הבודהא התקיים באזור זרם רוחני של פרישות וחיפוש (שלימים כונה גם ‘מסורת היער’) . זו היתה תנועה של גברים ונשים שהחליטו לנטוש את המסגרת החברתית והדתית הקיימת בחיפוש אחר אלטרנטיבה רוחנית. בעיקרה היא דחתה את הפולחן והסמכות הדתיים, וביקשה למצוא חופש מהסבל הכרוך בקיום האנושי. לא מדובר בחופש מאיסורים וחובות פולחניים, אלא חופש מוחלט (מוֹקְשָׁה) - החופש מסבל, וממעגל הלידה והמוות החוזרים ונשנים (סַמְסָארָה). היוגה כבר הייתה קיימת אז — כמסורת רחבה של תרגולים, רעיונות ושיטות, כמו גם גישות תרגול אחרות שהיו סגפניות וקיצוניות יותר. על פי הכתבים העתיקים, סידהארתה גאוטמה מצטרף למסורת הזו, מתרגל באדיקות במשך כחמש שנים, ולבסוף מגיע להישג רוחני מרחיק לכת (התעוררות רוחנית). בארבעים וחמש השנים שלאחר מכן הוא מלמד את דרכו לשחרור מהסבל, והדרך הזו כפי שנשתמרה במסורת נקראת ״הדהראמה״. כפי שהמשיל אותה הבודהא עצמו, הדהראמה היא כמו רפסודה — כלי שנועד לחצות את ים הסבל האנושי. כאשר מביאה אותנו הרפסודה אל חוף המבטחים - ניתן להרפות גם ממנה.

אז מהי הדהארמה?

אולי כדאי להתחיל במה היא אינה.

הדארמה אינה דת או אמונה. היא אינה ספר חוקים, או אוסף כללים וטקסים שיש לקיים. ניתן להתייחס אליה יותר כמפה או מדריך לתהליך מובנה ומעשי שתכליתו הפחתת הסבל עד כדי שחרור מוחלט ממנו. הלימוד הזה עשיר ומעמיק — אבל גם מאוד פרקטי. תמציתו מוצגת בדרשה הראשונה שדרש הבודהא לאחר התעוררותו (הדרשה על הנעת גלגל הדהארמה).

לפני שניגש לכך, בואו נעבוד עם דוגמה ממשית. אני כותב כעת בשעת אחה״צ. תכננתי להספיק מספר דברים היום, אבל לא הגעתי לאף אחד מהם כפי שתכננתי. אני שם לב לתחושת מועקה באזור הגרון, לביקורת עצמית שעולה במחשבה, ולרגשות של חשש ושל דאגה ביחס להספק שלי ולהשלכותיו. הרגשות הללו מעלים מחשבות ספקניות לגבי היכולת שלי לממש מטרות עתידיות שאני מכוון אליהן, ואלו בתורן מעלות רגשות בעלות נימה של יאוש וחוסר אמון. כל הרעש והסבל המנטלי-רגשי-גופני הזה מתרחש כהרף עין, ועשוי להתגבר ולהתעצם אם הוא חולף מתחת לסף המודעות. כאשר אני שם לב ובוחן אותו קצת יותר לעומק, אני מזהה שהאכזבה, אי שביעות הרצון, נובעים מכך שהגדרתי לעצמי יעדים מסויימים להיום, היה חשוב לי להשלימם, ולא עמדתי בלוחות הזמנים שקבעתי לעצמי. יש כרגע מספר דרכים מתפצלות מהנקודה הזו:

• אני יכול להלחיץ את עצמי ולדרבן את עצמי לעבוד קשה יותר, לדלג על ארוחת הערב, ולעבוד עד מאוחר על מנת להשלים את משימותי.

• אני יכול להספיק מה שאני מספיק, להפנות כלפי עצמי חיצי ביקורת ואשמה, וללכת לישון מאוכזב ומתוסכל.

• אני יכול להרים ידיים, לקחת חבילת גלידה, ולהעביר את שארית היום מול הטלוויזיה בשביל לשכוח מכל הסיפור.

• אני יכול לזהות את אי שביעות הרצון, לזהות את המקור לאי שביעות הרצון (הדרישה הנוקשה שלי מעצמי לעמוד בלוח הזמנים שקבעתי אתמול), להרפות מהדרישה הזו מעצמי, מההתעקשות על לוח הזמנים הזה, ואז לשבת בנחת, להבין מה ריאלי להספיק היום, וכיצד לתעדף את משימותי בהינתן המצב הנוכחי. בשעה סבירה של הערב להתנתק מהמסך, להקריא סיפור לילה טוב לביתי, לשתות תה עשבים מהגינה, ולהוקיר תודה על מה שהספקתי ועל כך שלא נגשתי בעצמי עד זוב דם.

בואו נשמור את הדוגמה הזו ברקע, ונשוב אל הדרשה המכוננת. ובכן, הבודהא מציג בדרשה את בסיס הלימוד כארבע אמיתות האצילים:

1. יש סבל (דוקהה)

2. לסבל יש סיבה

3. ניתן לסיים את הסבל

4. יש דרך לעשות זאת

קצת הסברים לגבי כל אחת מהאמיתות:

1. סבל (דּוּקְהָה. בפָּאלִי: Dukkha; בְּסַנְסְקְרִיט: Duḥkha) מתייחס לחוויה האנושית האינהרנטית של חוסר סיפוק, אי נחת, ואי שביעות רצון. למשל: איחוד עם הלא נעים הוא דוקהא, היפרדות מהנעים היא דוקהא, לא לקבל את מה שאנחנו שואפים אליו, לקבל את מה שאיננו שואפים אליו, כל אלו הם מופעים של סבל.

2. הסיבה לסבל היא הצמא (טַנְהָא, Tanha), או ההשתוקקות. צמא למה? צמא לכך שהלא נעים יפסק, צמא לכך שהנעים ישאר, השתוקקות להנאות החושים, השתוקקות להיות (מפורסם, מישהו שאני לא). הצמא הוא לא רק רצון, אלא דחף שמבקש לשנות את החוויה כפי שהיא.

3. כיצד ניתן, אם כן, להפסיק את הדוקהא? אם הסיבה לסבל היא הצמא וההיאחזות, הרי שאי-היאחזות, ויתור, נטישה יביאו לדעיכה שלהם, ואף להכחדה מוחלטת בסופו של דבר.

4. מהי הדרך להפסקת הדוקהא? זוהי הדרך בעלת שמונת הנתיבים:

• השקפה נכונה

• כוונה נכונה

• דיבור נכון

• פעולה נכונה

• פרנסה נכונה

• מאמץ נכון

• תשומת לב נכונה

• סמאדהי נכון

בפוסטים עתידיים ניכנס יותר לעומק הדברים, אבל סביר להניח שכבר כעת ישנן מספר הסתייגויות אוטומטיות שעולות בתודעה למקרא הדברים. אז כמה הבהרות:

• המונח דוקהא הוא מורכב, ולא אקווילנטי ל ״סבל״. ישנם מספר סוגי דוקהא בלימוד, וחשוב להבין שהדרך אינה מובילה למצב שבו אף חווית סבל לא עולה בתודעה לעולם. כאב פיסי, למשל הוא חלק אינטגרלי מהקיום האנושי, והדהארמה לא מתיימרת להכחיד אותו, כמו גם צער, אובדן ומחלה. סוג הדוקהא שממנו הדהארמה מכוונת לשחרר הוא הסבל שנובע מהאופן שבו התודעה מגיבה לחוויה: המשיכה וההשתוקקות למה שנעים, הדחיה ממה שלא נעים, ההצמדות לתפיסת האני ושלי, הדפוסים המנטאליים שאינם מיטיבים - כל אלו הם מושאי הדרך.

• אי היאחזות, ויתור ונטישה - עשויים להקפיץ מייד אי אלו נתיכים בתודעתינו (בעיקר אם אנחנו יהודים, יש להודות על האמת). אלו יבואו לידי ביטוי במחשבות כגון: ״אז מה, אני אמור לוותר על כל מה שחשוב לי?״ או ״מה, הופכים לסמרטוטים?״. אז לא, כמובן. הדהארמה והשחרור מהדוקהא אין פירושם שאנחנו הופכים לנטולי מטרות, שאיפות וכח רצון. הלימוד מכוון לשינוי רדיקאלי במפגש שלנו עם העולם, באופן שבו אנו מגיבים לחוויות - פנימיות וחיצוניות. מה קורה כאשר מטרה שהצבתי לא מושגת? מה קורה כאשר שאיפה שלי לא מתממשת? האם אני בוחר אז להמשיך מתוך קבלה ושלווה, או שאני מתכווץ ונאחז באופן אוטומטי במאבק? הדגש כאן הוא על ״בוחר״, והיכולת לבחור, בניגוד לפעולה אוטומטית תגובתית הוא אחד הביטויים של שחרור, או חופש.

נחזור, אם כך, לארבע אמיתות האצילים: הן אולי נשמעות כתיאוריה — אבל בדוגמת לוח הזמנים לעיל אפשר כבר לזהות את כל ארבעת המרכיבים הללו:

1. הדוקהא היא אי שביעות הרצון, האכזבה מהעובדה שלא עמדתי ביעדי, וכל מעגל התגובתיות הנוצר באופן אוטומטי בעקבותיו.

2. הסיבה לדוקהא: ההתעקשות, ההצמדות על לוח הזמנים שהגדרתי להיום. חשוב לשים לב! הסיבה לסבל איננה העובדה שלא עמדתי ביעדים. היא גם לא העובדה שקבעתי יעדים. הסיבה היא ההצמדות ליעדים ולהשקפה שאני נדרש לעמוד בהם. לכך שדברים צריכים להתקיים כך ולא אחרת.

3. הפסקת הדוקהא: הדרכים המתפצלות בדוגמה מייצגות אסטרטגיות תגובה אופייניות למפגש עם דוקהא. השתיים הראשונות מאופיינות בהסלמה: היאחזות חריפה יותר, מאבק קשה יותר, על מנת להסיר את מה שנתפס כמקור הבעיה: אם רק אעמוד ביעדים כפי שהוגדרו, אז אוכל לחוות רווחה וסיפוק. באסטרטגיה הראשונה אני נאבק ומצליח לעמוד ביעדים, בשניה אני לא מצליח אבל מעניש את עצמי במנה גדושה של סבל נוסף כדי שבפעם הבאה אצליח טוב יותר. האסטרטגיה השלישית מייצגת קוטב הפוך: כניעה, התמוטטות ובריחה לפיצוי חושי. האסטרטגיה האחרונה מהווה דרך אמצע מאוזנת: זיהוי המקור לדוקהא (ההצמדות ללו״ז ולדרישות מעצמי, לא הלו״ז עצמו), שמיטה של הצמדות, ושמירה על איזון נפשי וצלילות. גם בדרשה עצמה מתייחס הבודהא לדרכו כדרך האמצע: בין דרך של של סיגוף ואפיסת כוחות לדרך של התמסרות להנאות חושים. הדרך (דהארמה) שמציע הבודהא היא דרך של ראייה וידיעה ישירה, שאינה סוטה לשני הקטבים, ומובילה אל השלווה.

4. הדרך להפסקה: האירוע בדוגמה הוא פשוט יחסית. אבל אפילו בדוגמה זו לא קל לאבחן את שורש הבעיה בהצמדות ללוח הזמנים ולא בלוח הזמנים או בהספק הנמוך שלי היום. התודעה שלנו רוויה בהתניות, הטיות, השקפות מוצקות, תבניות ותעתוע, ולכן נדרשת דרך סדורה לשחרור הדרגתי ממקורות הדוקהא. ניגע בדרך הזו בהמשך.

נקודה אחרונה לגבי הדוגמה, הפעם בהקשר של ההסתייגויות האוטומטיות לעיל ביחס לויתור ונטישה. האסטרטגיה השלישית (גלידה וטלוויזיה) מייצגת הבנה שגויה של הלימוד. אין הכוונה ויתור ונטישה של המטרות שהצבתי לעצמי! הוויתור והנטישה הם ביחס להצמדות ללוח הזמנים ולהשקפה שעלי לעמוד בו. וויתור כזה מאפשר צלילות, ראיה מפוכחת ותעדוף נכון. ראייה צלולה כזו תביא אותי היום להחלטה לדחות חלק מהמשימות למחר ולהנות מזמן איכות עם ביתי ועם תה הצמחים, ואולי בעוד יומיים, בנסיבות שונות, להחלטה לגייס נחישות ולעבוד באופן מאומץ עד השעות הקטנות של הלילה. וגם בהחלטה הזו - להרפות מן ההצמדות לתוצאה או מהשיפוטיות. הנקודה המשמעותית כאן היא מידת החופש בבחירה, לעומת תגובה אוטומטית המייצרת עוד דוקהא.

לאכול במסעדה ולשוט בים

הדהארמה היא לימוד מקיף ומעמיק מאוד. חלקים ניכרים ממנו מתארים באופן מדוקדק את הפסיכולוגיה והפנומנולוגיה האנושית, חלקים מתייחסים לאספקטים פילוסופיים ותיאורטיים, חלקים עוסקים במוסר וכללי התנהגות. אולם האספקט המשמעותי ביותר הוא הפרקטיקה שמוצעת בו - דרך מעשית, שכל איש ואישה יכולים ללכת בה, המובילה בהדרגה להפחתת הדוקהא ולהגדלת החופש. הדימוי האופייני בהקשר הזה הוא דימוי התפריט במסעדה: קריאת הדהארמה ולימוד התיאוריה משול לקריאת התפריט במסעדה - קידוד טקסטואלי של חוויה פוטנציאלית. אין בו טעם אלא אם כן אוכלים את המזון עצמו. הנמשל הוא ההליכה בדרך, כלומר תרגול והעמקה בדרך המעשית שהתווה הבודהא. באופן אנלוגי, יש לקחת את הרפסודה שעליה דיבר הבודהא, להשיק אותה אל המים ולהתחיל לשוט.

ומהי הדרך המעשית? הדהארמה מתעדת תרגולים רבים ומגוונים שנתן הבודהא לתלמידיו. התיאוריה תמיד נתמכת במעשה, במגוון תרגולים קונקרטיים - הלא הם סוגים שונים של תרגולים מדיטטיביים.

מדוע דווקא תרגולים מדיטטיביים מהווים את התשתית לפרקטיקה הדהארמית?

ובכן, בפוסטים הקודמים התייחסנו לארבעה מרכיבים של האיכות המדיטטיבית:

1. תשומת לב: ללא תרגול מדיטטיבי, תשומת הלב נודדת באופן אוטומטי - נמשכת לנעים, דוחה את מה שלא נעים, נאחזת בהשקפות וברגשות. בתרגול המדיטטיבי היא מהווה את כלי העבודה הבסיסי: האמצעי בעזרתו יש ביכלתינו לזהות את הסבל, את הגורמים לו וגם לשחרר.

2. הזדהות: הצמא, ההשתוקקות שהבודהא אבחן כסיבה לדוקהא, מוזנים מההזדהות ומזינים אותה. אם נשחזר חווית אי שביעות רצון, אי נחת, סבל - תמיד תהיה בה הזדהות עמוקה עם החוויה ועם העצמיות שלנו בחוויה. בדוגמה של לוח הזמנים - אני עשוי לכעוס על עצמי בשל ההספק הנמוך, אני עשוי להתאכזב, להיות שיפוטי. בכל הצורות הללו של אי שביעות רצון יש הזדהות מלאה עם העצמיות: הכעס הוא עלי, אני כועס, אני מתייאש. העוצמה הרגשית לא יכולה להתקיים אלא אם כן החוויה נוגעת בי, באופן ישיר ואינטימי. כפי שנראה בהמשך, הפחתת ההזדהות שמתפתחת בתרגול המדיטטיבי היא אבן יסוד בהחלשת ההיאחזות ולכן גם בהפחתת הסבל.

3. ידיעה / מודעות: הדהארמה מנחה לידיעה בלתי אמצעית של החוויה האנושית. למשל, האמת הראשונה מתייחסת לדוקהא - אי הנחת, חוסר שביעות הרצון והסבל בקיום האנושי. התרגול מביא אותנו לידיעה בלתי אמצעית שלו, לזיהוי שלו - כיצד הוא בא לידי ביטוי בגוף, במחשבות, ברגשות. כיצד הוא נבנה ומתגבש מתוך תנאים ונסיבות, וכיצד עולות בתודעה התגובות האוטומטיות אליו. המודעות הזו היא חמקמקה ודורשת ביסוס: גם לאחר תקופת תרגול ממושכת, נגלה שלא תמיד אנחנו מודעים אפילו לאמת הראשונה: יש עכשיו דוקהא. לא כל שכן לגבי הצמא בבסיסה והדקויות החמקמקות הנדרשות לשחרור מדפוסים מנטליים מושרשים. ללא ידיעה הולכת ומעמיקה - לא ניתן לראות את הדרך ולא ניתן ללכת בה.

4. חופש: הפרי של התרגול המדיטטיבי הוא חופש גדול יותר. וזוהי תכליתה ומהותה של הדהארמה. המסורת מתארת שחרור אולטימטיווי (נִבָּאנָה בפאלי, נִירְוָואנָה בסאנסקריט) אבל בין אם קיים כזה שחרור ובין אם לא, בין אם חווינו טעימה של טיבו ואם לאו - התרגול מניב פירות מידי יום, ופירותיו הם חופש.

אם הדהארמה היא רפסודה, התרגול המדיטטיבי הוא המשוט. אם הדהארמה היא הדרך, התרגול המדיטטיבי הוא הרגליים שנושאות אותנו לאורכה. ללא התרגול המדיטטיבי לא נוכל להתקדם בדרך, לשוט לעבר הגדה השניה ולטעום מטעם פירות החופש.

סיכום וקישורים

הדארמה היא יהלום. לא רק בעומק והרדיקליות של הלימוד התיאורטי, אלא גם, ואולי בעיקר, בפרקטיקה המופלאה והרחבה שלה.

הדהארמה, כפי שלימד אותה הבודהא לפני כ־2500 שנה בצפון הודו, לא נשארה בגבולות הזמן והמקום שבהם נולדה. במהלך הדורות היא נדדה, התפתחה, והשתרשה בתרבויות שונות — וכל אחת מהן נתנה לה ביטוי מעט שונה.

בדרום-מזרח אסיה התגבשה מסורת התראוודה, ששמה דגש על שימור מוקפד של הלימוד הקדום ועל תרגול ישיר ומובנה. בצפון, בהודו, ולאחר מכן בסין, התפתחה המהאיאנה — גישה רחבה יותר שהעמיקה היבטים פילוסופיים והדגישה את הממד האוניברסלי של השחרור. בסין עצמה התפתחה מתוך הדהארמה מסורת הצ׳אן, שהתמקדה בתרגול ישיר ופשוט של התודעה, וזו המשיכה ליפן כזן, הלא היא הגרסה היפאנית של הבודהיזם. במקביל, בטיבט, התפתחה מסורת עשירה ומורכבת המשלבת תרגול מדיטטיבי עם טקסים, דימויים ועבודה תודעתית עמוקה.

במאות האחרונות — ובעיקר במאה ה־20 — הגיעה הדהארמה גם למערב. לעיתים בלבוש מסורתי, ולעיתים בגרסאות מותאמות יותר ומצומצמות יותר, כמו מיינדפולנס (ניגע בכך בהמשך). בכל מגוון הזרמים והמסורות של הדהרמה נשמרה ליבת הדרך: האפשרות לחקור את החוויה האנושית באופן ישיר, ולהפחית את הסבל האנושי.

 לסיום, הנה מספר קישורים רלוונטים: 

• דברי הבודהא, קרן ארבל (בפרט - הפרק ״מה שלימד הבודהא״ בסוף הספר)

• בודהיזם, מבוא קצר, יובל אידו טל

  
  

בפוסט הבא נמשיך להתקדם, וניגע במושג ויפאסנה, שמהווה חלק חשוב בדהארמה. הנה הקישור אליו.

הקורס הבא נפתח בקרוב! מוזמנות ומוזמנים להשאיר פרטים ונחזור אליכם בהקדם עם פרטים.