חכם, מה הוא אומר? דרשה קצרה לפסח

לפני מספר שנים, כאשר התחלנו לארח אצלנו את סדר הפסח, החלטתי שזו הזדמנות טובה להקדיש זמן ולהבין חלק מהפסוקים הסתומים שאנחנו קוראים בהגדה בלי להבין מה משמעותם. אז ארשה לעצמי לשתף פרשנות לגבי הבן הראשון מבין ארבעת הבנים. חלקה לקוחה מפרשנויות שמצאתי, וחלקה שלי. הנה המובאה מן ההגדה:

כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּורָה: 

אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינו יודֵעַ לִשְׁאול. 

חָכָם מָה הוּא אומֵר? מָה הָעֵדות וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלהֵינוּ אֶתְכֶם. וְאַף אַתָּה אֱמור לו כְּהִלְכות הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקומָן: 

...

מה פשר המשפטים המוזרים הללו? מה הקשר לאפיקומן, ולמה זה שאין מפטירין אותו עונה לשאלה של הבן החכם?

השאלה

ראשית כל, קצת הסבר מונחים לגבי חוקים, עדות ומשפטים. ובכן, ישנם שלשה סוגים של מצוות:

• ה"חוקים" הם המצוות שאין להם הסבר וטעם בשכל האדם, ושלולא ציווי התורה לא היה השכל מחייב כלל קיום דברים אלו.

• "עדות" הן מצוות המהוות סמלים לאירועים ולעניינים מסויימים, כגון שמירת שבת, ומועדים, תפילין, ציצית וכדומה.

• ה"משפטים" הן המצוות ששכל האדם מצד עצמו מחייב לקיימן, כגון: לא תרצח, לא תגנוב, כיבוד אב ואם וכו’.

אם כך, שואל הבן החכם: מה הטעם, מה הסיבה לכל הכללים והחובות, על כל סוגיהם שצוו על עם ישראל? למה צריך אותם?

התשובה

מה זה אפיקומן?

רוב החוקרים מסכימים שהמילה נגזרת מהביטוי היווני Epi-komon (או Epikōmios).

משמעות המילה Epi הוא "אל" או "אחרי".

משמעות המילה Komos הוא  "תהלוכה", "חגיגה" או "משתה" (זהו גם המקור למילה Comedy).

ביוון העתיקה, ה-Epikomon היה המנהג לעבור מבית לבית בסיום המשתה כדי להמשיך את החגיגות, השירה והשתייה אצל חברים.

העברות ״אפיקומן״ פרושו ככל הנראה הוא הקינוח שלאחר הסעודה: פירות, עוגות, מיני מתיקה, אגוזים ותמרים.

אם כך, מחצית המצה, אותה מצפינים בתחילת הסדר, איננה אפיקומן. הילדים אינם מחפשים את האפיקומן אלא את המצה שלאחר אכילתה לא יוגש אפיקומן.

בִּזמן שבית המקדש היה קיים הקריבו בני ישראל את קרבן הפסח ביד' בניסן בכל שנה. וההוראה מן המִשנָה: אין מפטירין אחר קרבן הפסח אפיקומן פרושה שאין אוכלים קינוחים אחר אכילת בשר הקרבן. בימינו אנו בית המקדש אינו קיים, ולכן לא זובחים את קורבן הפסח, אולם המצווה נותרה בעינה ביחס לסעודת הפסח עצמה. לכן מצפינים בִּתחילת הסדר חצי מצה לסוף הארוחה שלאחר אכילתה נסתיימה הארוחה ואין אפיקומָן (דהיינו: אין אוכלים קינוחים).

ואומר הרמב"ם: ובזמן הזה אוכל כזית מצה ואינו טועם אחריה כלום, כדי שיהיה הפסק סעודתו וטעם בשר הפסח או המצה שבפיו שאכילתן היא המצווה.

מה התשובה לשאלת הבן החכם, אם כך? התשובה היא: ״כהלכות הפסח, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן״.

למה זה עונה על השאלה?

החכם שאל מה כל החוקים הללו. כאמור, ההבנה שלי היא שהוא לא שאל במובן של ״פרטו מהם החוקים״, אלא במובן של ״למה צריך אותם״? למעשה, זו הסיבה שהוא מוגדר כחכם, לדעתי - הוא באמת רוצה להבין ולדעת מה הסיבה. הוא לא שואל “מה נכון” אלא “מה קורה כאן באמת?”. אז כיצד בכלל התשובה קשורה לשאלה? למה האפיקומן מסביר למה צריך את העדות, החוקים והמשפטים? ובכן, להבנתי התשובה היא תשובת אינדוקציה: הסקה מהפרט אל הכלל. הפרט הוא ״אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן״ - ברמה המיידית, זהו ציווי מגביל ומציק. מדוע שלא נאכל קינוח לאחר הסעודה? אנו חוגגים את חג חירותנו, חיכינו שעות לסעודת החג, ובסוף תקוע שוב איזה איסור מעצבן שנראה כאילו נועד להשבית את השמחה. אבל, אומר הרמב״ם, מטרת הציווי היא שטעם בשר הקורבן וטעם המצה יישמרו, ולא נטביע אותם בדברי מתיקה. כלומר, הציווי הזה הוא ציווי שיש בו טעם (תרתי משמע): הוא לא נועד להציק, אלא לשמור אותנו במגע עם העיקר: טעם הפסח.

בהסקה מן הפרט אל הכלל, כך גם שאר המצוות: הן שומרות עלינו מרוסנים. לכאורה - המצוות מגבילות ומציקות, אולם מטרת המצוות היא לאפשר לנו באמת לחוות את מה שיש, מה שניתן לנו, מה שחשוב. כלומר, התשובה לשאלה ״למה צריך את כל המצוות הללו״ היא: ״כמו שמצוות האפיקומן עוזרת לנו להישאר עם העיקר, גם אם זה בניגוד לנטיה הטבעית שלנו, כך גם שאר המצוות - עוזרות לנו להישאר עם העיקר, עם מה שחשוב, גם אם קיומן עומד לעיתים בניגוד לנטיה הטבעית שלנו.״

סיכום קצר

חג הפסח נקרא גם חג החירות. והוא מהווה מועד ראוי לבחינת הקשרים הלא טריוואליים בין חופש לריסון, בין חירות למגבלה, בין עצמאות לציווי. לפעמים דווקא מגבלה מאפשרת חופש גדול יותר. לפעמים אי ריסון דווקא כובל. לפעמים האינטואיציות שלנו, הדחפים וההרגלים האוטומטיים הם אלו שכובלים אותנו ומסיטים אותנו מחופש, או שמצמצמים את המפגש שלנו עם החיים. זה לא אומר שכל חיינו צריכים להתנהל בתוך מסגרת נוקשה של כללים וחוקים. זה לא אומר שהאינטואיציות, הדחפים וההרגלים האוטומטיים שלנו הם פסולים - אדרבא, הם מביאים ברכה וחופש וספונטניות ושמחה רבה לחיינו. השאלה היא רק: מה באמת משחרר עכשיו? מה באמת מרחיב את החופש, בנסיבות הנוכחיות. היחסים המורכבים שבין חופש לריסון מהווים ציר שסביבו סובבות כל גישות ההתפתחות הרוחנית - בין אם יהדות, בודהיזם, איסלאם, נצרות וכל השאר. חג החירות הוא הזדמנות טובה לחקור את היחסים הללו.

שיהיה פסח שמח לכולנו. מי ייתן ותרחב החירות, ויגדל הדרור, וייתבסס החופש עבור כל היצורים החיים.